בן רחל ודניאל. אבירם בנימין חיים נולד ביום כ"ו באדר תשנ"ח (23.3.1998) בירושלים. אח צעיר לאלי, אסתר, אוראל ואדיר שלמה.

אבירם גדל והתחנך בשכונת עיר גנים בירושלים. מכיתה א' עד כיתה ג' למד אבירם בבית הספר "ראשית", בית ספר דתי שחיזק את אמונתו, והוא רכש שם חברים רבים. לאחר מכן, מכיתה ד' עד כיתה ו', הוא למד בבית ספר "ארזים" בשכונת תלפיות, בית ספר חילוני. מכיתה ז' עד כיתה י"ב למד אבירם בתיכון הטכנולוגי אמי"ת, למד במגמת חשמל וסיים שתים-עשרה שנות לימוד.

מורתו זהבה עוזרי סיפרה שאבירם הגיע לכיתתה מלא ציפיות ומוכנות לעבודה קשה, היה ילד מיוחד במינו שדאג לכולם, היה רגיש ועדין ודרש מעצמו הרבה.

בתקופת התיכון שילב אבירם בין שני תחביביו הבולטים - תחביב הבישול, אותו החל לפתח כבר כשלמד את התחום בבית הספר היסודי, ואומנות הלחימה נינג'יטסו. הוא נהג לבשל לבני משפחתו ולחבריו ואהב לגלות תבשילים חדשים ולהמציא מתכונים. אחותו אסתר סיפרה שהוא תמיד פינק אותה במטעמים. בהיותו בתיכון חבר הכיר לו את הנינג'יטסו, והוא התאמן בבית הספר לאומנויות לחימה "אקבן" בגבעת רם שבירושלים.

אבירם היה ילד ונער שקט וביישן, עם זאת היו לו הרבה חברים מכל מסגרת שהיה שותף בה. הוא נהג לייעץ לחבריו ושימש עבורם כאוזן קשבת, ובכלל עזר לכולם. אופטימיות, חיוך גדול, טוב לב ושלוות נפש אפיינו את אבירם וייחדו אותו. הוא גם היה עצמאי מאוד ונהג ליטול סיכונים כי ידע שלולא כן היה נשאר באותו מקום, והיה לו חשוב תמיד להיות בתזוזה ולהתקדם.

אבירם העדיף שלא להיות באור הזרקורים מתוך רצון לשמור על צניעות וענווה, ואף פרגן לחבריו גם אם הוא עשה את מלוא העבודה שיוחסה להם. בבית הספר הוא היה לעיתים נוטל אשמה על עצמו כדי להגן על חבריו לכיתה פן ייענשו על ידי המורה.

משפחתו של אבירם מסורתית, אך הוא הגדיר את עצמו דתי – הקפיד להשתתף בשיעורי תורה, פקד את בית הכנסת וניסה לקיים כמה שיותר מצוות. בזכות כושר המנהיגות שלו הוא אף יזם שיעורי תורה, ומדי שבת ארגן סעודת מצווה עבור מתפללים.

לאחר שאבירם סיים את לימודי התיכון, אחיו אדיר שכנע אותו להצטרף למכינה הקדם צבאית "ארז – אחריי!" בירושלים, ושם הוא בילה במשך חצי שנה. מטרת המכינה הייתה הקניית כלים להתמודדות במהלך השירות הצבאי, הובלת מיזמים חברתיים, לימודי היסטוריה, ידיעת הארץ ויהדות ועיסוק באחריות אישית ולאומית. חוויית המכינה כללה לינה משותפת עם חברי המכינה, ארוחות משותפות, לימודים, מסעות, אימוני כושר וגם בילויים משותפים.

אור גזאלה, חברו של אבירם מהמכינה, סיפר שאבירם, או כפי שהוא כינה אותו – "אבירה", נהג לקום בבוקר שעתיים לפני כולם כדי להספיק להתפלל, לעשות יוגה ולהתחיל להכין את ארוחת הבוקר. הוא גם סיפר שאבירם היה שם את צורכי האחר לפני צרכיו בטענה של "למה לי מגיע ולו לא מגיע?"

נטלי יגודייב, חברה מהמכינה, סיפרה שהיא ואבירם נהגו ללכת יחד לבית הכנסת, ובשבת בבוקר הוא היה מעיר אותה לתפילת שחרית. היא נזכרה בחיוך שפעם הלכו עם חברים לבית כנסת של העדה הבוכרית, ומשלא הבינו את הנאמר, הביט אבירם לעברה בעזרת הנשים, והחבורה כולה החלה להתגלגל מצחוק.

אבירם היה נחוש, חדור מוטיבציה ורצה להוביל בשירות הצבאי. הוא קנה ספרים כדי ללמוד ולהתמקצע מתוך מטרה לשרת ביחידה מובחרת של חילוץ והצלה.

אבירם התגייס ביום 14.3.2017. הוא שובץ לגדוד "שקד" (424) בחטיבת "גבעתי" ועשה טירונות בבסיס האימונים של החטיבה (בא"ח "גבעתי") בקציעות. אחד החיילים סיפר שכאשר הם נדרשו לישון בשטח באחד האימונים, חסר לו שק שינה. אבירם נתן לו את שק השינה שלו ואמר, "אני אישן על האדמה, לא אכפת לי. אני לא רוצה שיהיה לך קר".

באוגוסט 2017 התאמנה הפלוגה של אבירם בבית הספר למפקדי כיתות ומקצועות חיל הרגלים (ביסלמ"ח) שבאזור ירוחם.

ביום שישי 11.8.2017, בעת חופשת סוף שבוע מהצבא, נפגש אבירם בשתי הזדמנויות עם חבריו בירושלים – הם אכלו יחד והעלו חוויות מן העבר. פחות משבוע אחר כך הוא נפל.

טוראי אבירם בנימין חיים שביט נפל בעת שירותו ביום כ"ה באב תשע"ז (17.8.2017), סמוך לבסיסו שבאזור ירוחם. בן תשע-עשרה היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי הר הרצל בירושלים. הותיר הורים, שלושה אחים ואחות.

בתום ההלוויה הניחו חברים של אבירם מבית הספר לאומנויות לחימה "אקבן" חגורה שחורה על תלולית העפר של קברו.

על מצבתו של אבירם חקקו בני משפחתו: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (פרקי אבות א, יב).

חברתו של אבירם, מעוז שרבטוב, כתבה ביום נפילתו: "מאמי שלי, החבר הכי טוב שלי ... החבר שתמיד היה ראשון לפתור לכולם את הבעיות. אהוב שלי, אתה מסוג האנשים שאף פעם לא נעלמים. השארת פה את האופי המדהים שלך שאפשר רק ללמוד ממנו. מהרגע הראשון שהכרנו התחברנו ישר. אתה פשוט הקסמת אותי בטוב הלב שלך ובצניעות הזאת שאפיינה רק אותך ... גם כשידעתי שלא הכול בסדר איתך, דאגת להרגיע אותי וביקשת שאני לא אדאג.

"חצ'פורי שלי. אני אוהבת אותך כל כך, ואני יודעת שאתה עדיין פה איתי. אני רוצה להתקשר אליך, לספר את כל מה שעובר עליי עכשיו. חלום רע שאני רוצה להתעורר ממנו כבר ולרוץ לחבק אותך הכי חזק שבעולם. אני יודעת שאם היית מדבר איתי עכשיו, היית אומר לי כרגיל שהכול בסדר איתך, שטוב לך ושאין צורך שאני אדאג, שאמשיך בחיים שלי ... אני יודעת שזאת הבקשה שלך מכולם. אני נזכרת עכשיו בכל הרגעים המדהימים שלנו ביחד ומתקשה לעכל שהכול יישאר עכשיו בגדר זיכרון. הזיכרון הכי מתוק שלי. אם הייתי יודעת שהחיבוק של יום שישי יהיה האחרון, לא הייתי עוזבת אותך לעולם. איך ברגעים הכי קשים שלי אתה הופעת, הכי חזק בשבילי עם חוכמת החיים הזאת שיש רק לך, והחיוך המדהים הזה שלך, והעיניים שתמיד השתתפו בכול. כשצחקת, הן צחקו. כשהבנת, הן הבינו. כששתקת, הן דווקא דיברו, יותר מכל המילים שבעולם ...

"תודה על העזרה שלך בכל דבר לכל אחד, תודה על החיבוק החם שלך, שתמיד הרגשתי בטוחה איתו, כשלחשת לי שאתה אוהב ... תודה על תקופה מדהימה שהיית חלק בלתי נפרד ממנה, תודה על ההמשך, שאני יודעת שלא תעזוב אותי לעולם. אתה תמיד פה איתי ואת זה אף כדור ארור לא יכול לקחת. אוהבת אותך מלא, מאמי שלי".

דניאל ביאגדה, חבר ילדות של אבירם, כתב: "אח וחבר יקר, לא מאמין שאתה כבר לא איתי. אתה תמיד תישאר בליבי. לחשוב שאתה היית איתי בגן ובבית הספר ועד סוף המכינה ... למדתי ממך המון, בעיקר השקט והשלווה שהיו לך, הצניעות, חוכמת החיים והחיוך הקטן והיפה שלך, ולחשוב שרק בשישי האחרון ישבנו ואכלנו את השווארמה האחרונה שלנו ביחד ... אני אוהב אותך ומאוד מתגעגע אליך. אני נחנק מלחשוב עליך. תשמור עלינו מלמעלה, גיבור שלי ... אני אוהב אותך, אבירם שביט".

מורתו של אבירם, זהבה עוזרי, כתבה: "לא נתפס עדיין שאינך ... כל כך עצוב ... היית חבר נאמן ואכפתי, כיבדת את כולם, כל כך הרבה עוד חיכה לך. אהבתי אותך ואת הנוכחות שלך בשיעורים, את הסיפורים שלך. הלוואי שיכולתי להיות לידך לפני, לדבר איתך, להאיר את העולם מעוד זוויות. נוח על משכבך בשלום ... אבדה גדולה".

סתיו רנדי, חברו של אבירם מהמכינה הקדם צבאית, כתב: "אח יקר שלי, חבר שלי, חלק ממני! לא מאמין שאני כותב לך את זה, לא נתפס לי. לא מאמין שאתה לא איתנו יותר, לא מאמין שפרח כמוך נקטף סתם! נשמה טהורה, אני זוכר את החיוך שלך אצלי בראש טוב טוב כי זה היה המצב שתמיד היית בו, תמיד מחייך, תמיד מעודד את כולם. במסעות במכינה, כשכולם שבורים, ידעת לבוא עם החיוך שלך ולעודד את כולם, להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון. רק ביום שישי הזה התראינו ודיברנו, היית נראה אותו בן אדם עם אותו חיוך מקסים. נהוג להגיד על בן אדם שנפטר דברים טובים כדי לגרום טוב לנשמה שלו. אתה...? אפילו דבר אחד רע אין להגיד עליך. תמיד עזרת לכולם, תמיד התנדבת ראשון בכול, כל מה שעשית היה על הצד הטוב ביותר שאפשר, כל דבר היה קטן עליך כי אתה פשוט אלוף ... תודה שהיית חלק מהחיים שלי".

חבר נוסף מהמכינה הקדם צבאית, אור גזאלה, כתב: "אני חייב לבקש סליחה, חבר, סליחה שהיינו עיוורים ולא שמנו לב ... אני יודע שזה לא מה שהיית רוצה מאיתנו, שנבכה ונצרח אל השמיים, בכל זאת אתה תמיד רגיל להעלות חיוך, אחי, לא דמעות. אתמול בזמן שאבא שלך קרא קדיש, דמיינתי אותך יושב שם למעלה בשמיים ליד אלוקים, מחייך את החיוך היפה הזה שהיה לך, מאושר. מאושר שמצאת את השקט שחיפשת כל כך הרבה זמן".

נועה ממן, חברה, כתבה: "אבירם היקר שלי, נשמה טהורה שלי ... מי היה מאמין שהנפש הטהורה שלך תלך ככה, הפנים הטהורות שלך שכבר לא יִרְאו, הקול הטהור שלך שכבר לא יִשְמעו, העצות שלך, הצחוק, כל הטוב שיוצא ממך! בחיים שלי לא הכרתי בן אדם נטול כל רוע, אפילו לא מעט! כולך טוהר, כולך טוב לב. אני קוראת את השיחות האחרונות שלנו אלפי פעמים, כועסת על עצמי שלא הוספתי עוד איזה סמיילי אוהב. תמונות רצות לי בראש, כל יום שישי במשך חמש שנים יושבים ביחד בספסל בשכונה, מפצחים גרעינים, שומעת דברים חכמים שיוצאים מהפה שלך, מנסה ללמוד ולקוות, אולי גם אני אהיה כמוך. אבל אין כמוך. רק יכולה להבטיח לעשות כל שביכולתי להמשיך את הדרך הטובה שלך. אני מקווה ... שאתה רואה כמה אוהבים אותך פה למטה. שלך תמיד".

חברו של אבירם, נתנאל שלום, כתב: "עצוב לי כל כך שבן אדם כל כך טוב שתמיד רק אהב לעזור ולא פגע באף אחד צריך לעבור את מה שעברת. כל פעם שהיית עוזר לי בחשמל כי המורה הייתה מבקשת, ואתה היית תלמיד ממש חכם ולי היה קשה, כל פעם שהיית בא בבוקר ואומר לי איך אני מרגיש ובאמת היית מתכוון לזה ועניין אותך מכל הלב. רק לפני חודש בערך ראיתי אותך במקרה במרכזית באר שבע – ישבנו על שווארמה, אכלנו, שתינו, צחקנו, והכול היה נראה כל כך טוב, שאלתי אותך איך בצבא ואמרת לי שסבבה לך, וראיתי את הגאווה שהייתה לך בעיניים. אין לי מילה אחת רעה להגיד עליך, אוהב אותך ולא אשכח בחיים".

ביום הזיכרון תשע"ח, אפריל 2018, כתב יהב אוחיון, חברו של אבירם: "אח שלי, לפני שמונה חודשים הגיעה הבשורה הגרועה מכול ... כולם הכירו אותך, כמה שהיית צדיק, כמה שהיית ישר. זה היה היום הכי קשה בחיים שלי. זה היה היום בו איבדתי את אח שלי. היום יום הזיכרון. היום אנחנו זוכרים אותך קצת יותר, לא שאנחנו יכולים איכשהו לשכוח. אנחנו עדיין מחכים לחזור מהבסיס ושתחכה לנו בצומת הנורית ותעיר אותנו מהסיוט הזה. כי כבר שמונה חודשים שורף לנו הלב. רציתי לספר לך שהפסקתי לעשן כמו שאמרת לי, ושיש לי חברה חדשה ואני מאושר. אבל יש לי חור בלב, כי אח שלי כבר לא איתנו. מצדיע לך, אח".